כעס כמשאב עוצמתי

כולנו חווים כעס, בחיינו בכלל וגם בספורט. הכעס הוא רגש טבעי. כשלעצמו הכעס אינו טוב או רע: הוא יסוד טבעי בהתנהגות האנושיות. כשלעצמו הוא אינו פוגע – רק ההתנהגות הנובעת ממנו יכולה להיות פוגעת או שלילית, והתנהגויות כאלה צריך לשלול. אם נדע לנהל את כעסנו ביעילות, כך שהוא לא יגרום לפגיעה, נוכל להפוך אותו למשאב עוצמתי.

בהקשר של הספורט התחרותי עלתה השאלה אם הכעס יכול לתרום לשיפור הביצועים או לפגוע בהם, והתשובה אינה חד-משמעית: הכעס יכול לשפר את הביצועים וגם להפריע להם. כמה פעמים ראינו שחקן כדורסל שאיבד כדור הופך באחת לחד יותר, לממוקד יותר, לאגרסיבי יותר? ולעומתו, שחקן אחר שאיבד כדור הופך לעצבני יותר, למפוזר יותר, לחלש יותר? המחקרים מראים שהכעס פוגע ביכולת הקוגניטיבית ובמוטוריקה העדינה. מנגד מצאו שהכעס גם מפחית את רגישותו של השחקן לכאב ומגביר את כוח השרירים שלו.

ואמנם בכדורסל כעס עז יכול לפגום ביכולתו של קלעי טהור, ומצד אחר, להפוך גארד לאגרסיבי יותר בעת שהוא חודר לסל. תיעול הכעס לפעולה הבאה תהפוך את הרגש ל 'דלק' ולכוח מניע חיובי. במילים אחרות: האנרגיה זורמת למקום שאליו מופנית תשומת הלב. במה למקד את תשומת הלב – זוהי הבחירה שבתחום שליטתו של השחקן.

אגרסיביות

יכולתו של המאמן להדריך ולכוון לאגרסיביות

כמה פעמים שומעים מאמן צועק על שחקניו שהם לא אגרסיביים מספיק! מה הכוונה ב'להיות אגרסיבי'? יש שחקנים שתופסים את האגרסיביות כמשהו שלילי, אף אם הם אינם אומרים זאת מפורשות. מכאן שלפני שהמאמן דורש משחקן להיות אגרסיבי יותר, ראוי שיבדוק איך השחקן מבין את המושג 'אגרסיביות'. אם בתפיסת השחקן המשמעות של אגרסיביות כוללת דרישה לפגוע בזולתו למען השגת מטרתו, אכן עדיף שיימנע ממנה. על השחקן להבין ולהפנים שאגרסיביות היא אחד הכלים שעומדים לרשותו בדרכו למטרתו.

האגרסיביות כוללת עקשנות, רעב, נחישות, חוכמה, וגם – שימוש נכון בגוף (הפעלת כוח). בספורט תחרותי היא חלק בלתי נפרד מכללי המשחק. בספורט ניתן להצביע על שני סוגים של אגרסיביות: זו היעילה ומכוונת המטרה, וזו התגובתית.

א. אגרסיביות יעילה – מכוונת מטרה, כזו הדוחפת לאקטיביות ולנחישות

אגרסיביות כזו אינה מכוונת לפגוע בזולת בשביל להגיע למטרה. ברור שייתכן שמישהו ייפגע כתוצאה משנית מפעולה אגרסיביות, וספורטאים מקצוענים מביאים בחשבון את האפשרות הזאת – זה חלק מכללי המשחק.

ישנם פסיכולוגים המציעים לשנות את המינוח ולהשתמש במילים כמו 'נחישות' או 'אסרטיביות' במקום ב'אגרסיביות'. אבל לדעתי, החלפת מילים כזאת רומזת שיש להתבייש באגרסיביות, וזהו מסר מוטעה: ראשית, הרי איננו מבקשים לחנך אנשים למשהו שאנו מסתירים מאחורי מסווה של 'מילים מכובסות', ושנית, הרי הנחישות  או האסרטיביות לבדן לא תמיד מועילות בדרך אל הסל, ובוודאי לא כשמולך עומד שחקן הגנה אגרסיבי.

שחקן שאינו אגרסיבי מטבעו, כדאי שיתייחס לאגרסיביות כאל מצב נפשי מסוים, וילמד לפתח אותה על ידי שימוש בקטעי סרטים, במילים ובתחושות, בדומה להכנה ששחקן קולנוע (או תיאטרון) עושה בכניסתו לתפקיד שהוא עומד לגלם. באימון כזה הדמות והוא הופכים בהדרגה לאחד.

ב. אגרסיביות תגובתית

זוהי אגרסיביות שמשמשת לפרוק כעסים, ובמקרים קיצוניים היא יכולה להגיע לאלימות. כשהאגרסיביות מופנית לפגיעה בזולת היא הופכת לאלימות, ואת זו כמובן יש להוקיע ללא פשרות.

איך לעבוד עם האגרסיביות

רוב המאמנים מתייחסים ליסוד האגרסיביות שב'ארגז הכלים' של השחקן כפי שהם מתייחסים לכישרון: או שיש לשחקן אותם או שאין לו. אם כך, הרי אי אפשר ללמד מישהו להיות אגרסיבי. לעומתם, אני מעדיף לראות באגרסיביות מיומנות, ומיומנויות ניתן לפתח אצל כל אחד בהדרכה ובאימון נכונים. אין ספק ששחקן עדין, שאינו אוהב מגע, לא יהיה אגרסיבי מטבעו המולד, אבל אפילו שחקן כזה יכול ללמוד לשחק באגרסיביות רבה יותר אם יקבל את המסרים ואת האימון האפקטיביים מגיל צעיר.

אפשר למנות כמה גורמים שיתרמו לפיתוח יכולת המשחק האגרסיבי, ובהם:

1. רמת עוררות גופנית ומנטלית;

2. ריכוז;

3. ביטחון עצמי ותחושה של השחקן שהוא יכול לעשות כמעט הכול;

4. גוף בנוי היטב וחזק ביחס לעצמו;

5. יכולת לעבד מידע ולקבל החלטה נכונה בתנועה;

6. יכולת לנהל כעסים;

7. יכולת להשתמש בלחץ כמשאב וליהנות ממנו;

אבל כל אלו לא יעזרו לשחקן להפוך לאגרסיבי אם הוא לא יֵדע לנהל את רגשותיו ולשמור על חוסן מנטלי. בסופו של דבר היכולת לשחק באגרסיביות מתחילה בראש, בהחלטות. גוף חזק הופך להיות אמצעי עקר אם 'בראשו' של השחקן אין נחישות, וגוף ממוצע עם נחישות בראש הופך להיות אמצעי קטלני. קובי ברייאנט אומר:

Everyting negative – pressure, challenges – is all an opportunity for me to rise…

הדברים מכוונים לבחירתו המודעת, כשבו בזמן הוא מתחייב בפני עצמו להיות שם ברגעים הקשים – ולהצליח. נימת השחצנות העולה מהמשפט הזה היא דרכו לעורר את עצמו.

לסיכום:

אמנם תהליך הפיתוח של האגרסיביות השימושית הוא ארוך, אבל כמו שנכון לכל תהליך, הוא מתחיל בהתחלה, וההתחלה היא בהבנה של תפיסת האגרסיביות של השחקן. שחקן שמזהה תפיסה מוטעית של אגרסיביות ופועל לשנות אותה בהכוונה מושכלת (למשל על ידי סרטוני מוטיבציה,שמיעת מוזיקה מעוררת, דיון ואימון) עושה את הצעד הנכון הראשון לקראת שינוי.